קוראים לו 'התליין'. כלאי בדימוס שלום נגר, איש שירות בתי הסוהר, האיש שתלה את הצורר אדולף אייכמן (ר' מסגרת) .אייכמן נחשב לאחד מגדולי הפושעים הנאציים, וזו היתה הפעם היחידה בה הוצא לפועל גזר דין מוות במדינת ישראל.
שלום נגר, אז סוהר פשוט, היה האיש שמשך בידית ששמטה את הקרקע מתחת רגלי אייכמן וכרכה סביב צווארו את החבל.
"זכיתי למחות את זכר עמלק", אמר השבוע נגר. "זו מצווה, אבל זה לא פשוט, להרוג בן אדם.
תליתי את אייכמן בשם שישה מיליון יהודים, שנרצחו בשואה.
הייתי מוכן ששישה מליון יהודים יחיו ואני לא אצטרך לתלות אותו, אבל בגלל שאייכמן עשה מה שעשה, לא הרגשתי כלפיו רחמים. ההפך. תליתי אותו, וזהו".
בדיוק 45 שנה חלפו מאז. נגר הוא היום גמלאי שב"ס.
הוא מתגורר במרכז חולון, בלב מרכז מסחרי הומה.
בשנים שחלפו הספיק להתחזק בדת ולהפוך לרב.
את אירועי היום בו תלה את אייכמן הוא זוכר כאילו אירעו אתמול.
"אני זוכר שראינו אותו, אחרי התלייה", תיאר השבוע.
"היה צריך להוריד אותו מהחבל. התקרה היתה גבוהה ובנו פיגום, כדי שאפשר יהיה להגיע אל הגופה.
עליתי על הפיגום, וזה היה קשה.
זמן קצר קודם לכן עוד ראיתי את אייכמן חי, עם המשקפיים והנעליים שלו.
עכשיו הוא היה תלוי, הפנים שלו היו נפוחים ולבנים כמו סיד, בגלל שנחנק.
החבל שפשף לו את הגרון והשאיר סימנים. הייתי בעולם אחר. לרגע חשבתי שהוא עדיין חי.."

הבנת את המשמעות?

"חשבתי על היהודים שנרצחו, על אחי היהודים שנשרפו במשרפות. על הילדים שמתו.
לרגע לא על אייכמן. אני הייתי רק השליח".
סיפור חייו של האיש שתלה את אייכמן, מתחיל הרחק משואת יהודי אירופה. נגר, 73 , נולד בתימן.
בגיל שמונה התייתם מהוריו ומצא עצמו נודד בין הכפרים בתימן, חי בעוני, מנסה לשרוד.
"תקופה מסוימת הייתי יושב בשער ארמון בית המלוכה בצנעה", אמר השבוע.
"בדיעבד, זה סמלי. גם מרדכי היהודי, האיש שתלה את המן, נהג לשבת בשער המלך.."

כשהיה בן 14 , עלה נגר לארץ, בחורף שנת 49 '.
לישראל הגיע בגפו. תחילה למחנה עולים ומשם לראש העין. אחר כך, כיוון שהיה ילד בודד, העבירו אותו להתגורר במסגרות של עליית הנוער, בנתניה ובכפר הרוא"ה.
כשהתגייס לצבא, לצנחנים, חמש שנים מאוחר יותר, כבר עבר לגור בקיבוץ יגור.
הוא שירת בצנחנים ואז, אחרי שהשתחרר, התגייס למשטרה.
הוא לא הצליח להתאקלם במשטרה וגם לא במשמר הגבול, והחליט להתגייס לשירות בתי הסוהר.
בשנת 57 ', השנה בה הגיע לארץ הרמז הראשון על מקום הימצאו של אייכמן, בארגנטינה (ר' מסגרת) - הצטרף נגר לשב"ס.
הוא החל את דרכו בארגון כסוהר מן המניין. כשבן גוריון הודיע על מעצרו של אייכמן, נגר אפילו לא התעניין.
"הייתי בחור צעיר", הוא אומר. "לא התעניינתי בדברים כאלה.
היו לי בעיות קיומיות. איך להקים בית בישראל, מה לעשות. זה היה נושא רחוק ממני".

שומר אישי

אלא שאז התהפך הכל. בחודש דצמבר, אייכמן הועבר מג'למה לכלא 'רמלה'.
נבנתה עבורו דירה מיוחדת, 'דירת אייכמן', בקומה השנייה של בית הסוהר.
הדירה הזו קיימת בכלא עד היום.
חמישה חדרים הוקצו לדירה ויחידה שלמה, יחידת א' 1, שכללה 22 סוהרים, יועדה לשמירה על המתחם.
בין הסוהרים שהרכיבו את 'יחידת אייכמן' היה גם נגר.
סגן גונדר מרחבי ז"ל פיקד על היחידה.
"עברנו ראיונות אישיים וכך נבחרנו ליחידה", מספר נגר.
"מכל בית סוהר הביאו סוהר אחד. הסבירו לנו שמדובר באירוע היסטורי לעם ישראל.
אמרו: 'אייכמן, זה צורר היהודים. הוא היה אחד הבכירים אצל הנאצים. הוא אדם מסוכן'".
השמירה על אייכמן היתה קפדנית.
החשש היה שינסה להתאבד, ולכן השגיח עליו סוהר בתאו 24 שעות ביממה.
הסוהר אפילו ליווה את אייכמן לשירותים.
סוהר אחר ישב בתא שהיה צמוד לחדר, והשקיף על אייכמן משם.
בחדר נוסף ישב עוד סוהר, שהשקיף על שני החדרים הפנימיים.
נגר היה 'השומר האישי' של אייכמן. הוא זה שישב אתו בתאו ושמר עליו במשך קרוב לחצי שנה
- מדצמבר ועד סוף מאי. "אני זוכר את הפגישה
הראשונה אתו", אמר נגר השבוע. "אמרתי לעצמי 'הנה, זה עמלק'. יותר מזה, לא ידעתי".

nה עשית, שעה ששמרת עליו?

"החדר היה בנוי כך שהמיטה של אייכמן, כסא ושולחן ניצבו במרכז החדר. הכסא שלי היה לידו.
הייתי יושב ומסתכל עליו, כל הזמן".

מה הוא עשה כל היום, אייכמן?

"הוא בעיקר כתב. כל פעם הוא ביקש עוד ועוד דפים לכתוב".

תקשרתם, אתה והוא?

"אני ידעתי תימנית ועברית, והוא דיבר גרמנית.
אף אחד לא הבין את השני. בתנועות ידיים הוא היה אומר לי אם הוא רוצה שמיכה, או שהייתי מכניס אותו לשירותים כשהיה צריך".

איזה אדם הוא היה?

"מבחינתי, אם לא הייתי יודע את המעשים שהוא עשה, איש נוח. הוא התנהג יפה, אפילו בנימוס.
אני זוכר שחדר השירותים היה בתוך מרפסת סגורה.
הייתי כובל לו את הידיים והרגליים ולוקח אותו לשם. הוא היה, דבר ראשון, פותח את המים.
אחר כך היה יושב. אחרי שהיה מסיים וקם, היה סוגר את המים.
אפשר היה לראות שהוא אדם מנומס. לא הרגשת עליו שהוא עשה דבר נורא כל כך.
הוא היה אומר לי בספרדית 'תודה, תודה', כשהייתי משחרר לו את הרגליים".
על פי הכללים, אסור היה לסוהרים להחליף ביניהם תפקידים.
חלפו כמה שבועות עד שנגר הבין את הסיבה לכך. "אחד הסוהרים, בלומנפלד, היה ניצול מחנות ההשמדה", הוא מספר.
 "באופן עקרוני, השתדלו שסוהרים ממוצא אשכנזי לא יבואו במגע ישיר עם אייכמן. פחדו שיחנקו אותו.
בלומנפלד ביקש ממני באחד הלילות להחליף אותי.
הוא אמר לי 'תעשה לי טובה, אני רוצה לשמור פה ואתה תשמור בחדר השני'.
אמרתי 'כולנו יחידה אחת'. הבנתי שבלומנפלד רוצה לראות את האיש שהרג את בני משפחתו, אבל זה נראה לי בסדר.
נתתי לו את המפתח לתא והוא נכנס פנימה. אייכמן ישן באותו זמן.
בלומנפלד ניגש אליו, הפשיל את שרוולו וחשף את זרועו, עם המספר מהמחנה.
הוא הראה לאייכמן את המספר והתחיל לצעוק עליו בגרמנית.
רק אחר כך נודע לי מה הוא אמר לו.
'אני הייתי אצלך, עכשיו אתה אצלי. אתה לא תצא מפה חי. אני אחנוק אותך'.
את השפה לא הבנתי אבל ראיתי את בלומנפלד מפשיל את השרוול ואת אייכמן משתולל.
הוא פחד שבלומנפלד יהרוג אותו. אחר כך הגיע מרחבי, המפקד, וגער בי.
סוכם שמאותו יום, אסור להכניס אף אחד לתא של אייכמן, רק את האנשים שמרחבי אישר".

פעולה חשאית

ב 2- במאי 1962 נדחה ערעורו של אייכמן והוא נדון למוות (ר' מסגרת) .
מרחבי, מפקד היחידה, סיפר השבוע נגר, אסף אז את סוהריו לשיחה.
"הוא שאל אותי האם אהיה מוכן ללחוץ על הכפתור, להרוג את אייכמן", מתאר נגר.
"הוא פנה כמעט אל כל האנשים ביחידה, לא רק אלי. אני עניתי:
'לא מגיע לי. מגיע לאחים שלנו, האשכנזים, לעשות את זה. הם אלה שסבלו מאייכמן.
הם אלה שצריכים לסגור את המעגל'.
מרחבי אמר לי 'זה בסדר, אני רק שואל אותך'. עד היום אין לי מושג למה דווקא אני נבחרתי, מבין כולם".
רק ביום התלייה וההוצאה להורג, ידע נגר שהוא זה שנבחר לבצע את המשימה.
הוא היה אז ביום חופש. עבד 24-48 . בדיוק יצא עם אשתו לטייל.
שעה שצעדו ברגל, לפנות ערב, עצר לידם רכב בחריקת בלמים.
מרחבי היה ברכב. הוא תפס את ידו של נגר והכניס אותו פנימה, למכונית.
הרכב המשיך לנסוע, כשמרחבי הסביר לנגר 'לא רצינו שאף אחד ידע.
היום מוציאים את אייכמן להורג'.
נגר נלחץ. "הוא ידע שרעייתו תחשוב שחטפו אותו. בגלל שהתעקש, חזר מרחבי לאחור והתיר לו לשוחח עם אשתו. 'זה המפקד שלי ברכב', הסביר נגר לרעייתו ההמומה. 'חסר בן אדם בעבודה, אז באו לקחת אותי'".
מה מרגיש אדם שעושה את דרכו כדי להוציא לפועל גזר דין מוות? התיאור של נגר כמעט טכני, יבש.
אולי בגלל השנים שעברו, אולי בגלל שזו דרכו להתמודד. "הייתי עוד צעיר", אמר השבוע.
"כל העניין היה בשבילי משונה. אבל זאת היתה פקודה".

עיכלת את משמעות הדברים?

"זמן קצר קודם, כבר אחרי גזר הדין, הכניסו אותי ואת השומר האישי הנוסף של אייכמן, לשיחה אצל מנהל כלא 'רמלה'. המנהל הראה לנו שתי תמונות, שבהן ראו נאצים הורגים ילדים.
אחת התמונות, אני זוכר אותה עד היום, היתה של ילד אחד קטן, שגרמני אחד תפס אותו בשתי הרגליים וניפץ לו
את הראש בקיר. זה נורא זעזע אותי.
המנהל אמר לי 'אתה רואה, שלום, מה הגרמנים עשו? עכשיו יהיה לך אומץ להוציא להורג את אייכמן'".

ההוצאה להורג

בקומה הראשונה בבית סוהר 'רמלה' נתנו לנגר אלונקה, סדינים ותחבושות. באותו זמן, ב'דירת אייכמן', ישב אייכמן עם עורך הדין שלו
ועם כומר.
מנגר ביקשו שיחכה. כעבור חצי שעה אמרו לו לעלות לקומה השנייה. "עליתי למעלה", הוא מתאר. "ידעתי כבר שאני הולך לעשות את הפעולה, לתלות את אייכמן.
אייכמן נלקח מהתא שלו, דרך המסדרון, והוכנס לתוך חדר.
העמידו אותו על רצפה שהיו בה מעין 'תריסים', כמו דלת סתרים כזאת. חבל הורד מקומה שלישית, ומרחבי ואני כרכנו אותו סביב צווארו של אייכמן. אלה היו פעולות טכניות, אני עבדתי כמו אוטומט.
אייכמן סרב לכסות את עיניו. הוא ידע שהוא עומד להיתלות.
סגרנו את הוילון שהיה סביבו ומרחבי אמר לי להיכנס לחדר, למשוך את הידית.
עשיתי מה שהוא אמר לי. משכתי. ה'תריסים' שאייכמן עמד עליהם, נפתחו. הוא עצמו נפל לקומה ראשונה".

מה הרגשת?

"לא רחמים ולא שמחה".
לפי הדיווח הרשמי, שניים היו אמורים למשוך את ידית מנגנון התלייה. ההוראה ניתנה כדי שאיש לא ידע מי מהם הוא זה שהרג את אייכמן.
בפועל, אומר נגר, הוא היה היחיד שעל הידית.
הוא המתין כשעה. אחר כך ירד יחד עם מרחבי לקומה הראשונה, אליה נפל אייכמן. "זה היה אולי הרגע הכי קשה עבורי", שחזר השבוע נגר.

"הרגע בו ראיתי את אייכמן תלוי. חשבתי שהוא עומד לבלוע אותי. 
נבהלתי, הרגשתי רע. גם לא הייתי מוכן לזה נפשית. לא ראיתי קודם מישהו תלוי.
פתאום נזכרתי בכל הדברים שהוא עשה, התחלתי לפחד.
כשמרחבי ביקש ממני לשחרר את החבל מצווארו, רעדתי כולי. אמרתי לו 'המפקד, קשה לי.
תראה, אני רועד'. הוא אמר לי 'אל תתווכח. זאת פקודה'".
אחרי שהורידו את גופת אייכמן מהחבל, הביא נגר את האלונקה. יחד עם סוהרים נוספים מיחידת אייכמן, הפשיטו את הצורר ועטפו אותו בבדים ובתחבושות והעבירו את הגופה למקום בו נמצא היום כלא 'נווה תרצה'.
שם כבר חיכה 'התנור'.
מדובר היה בכבשן מיוחד, שנבנה כדי "עשיתי מה שהוא אמר לי. משכתי. ה'תריסים' שאייכמן עמד עליהם,
נפתחו. הוא עצמו נפל לקומה ראשונה"

לשרוף את גופת אייכמן. פנסח זקיקלובסקי, עובד במפעל תנורים ומומחה לבניית תנורים, שכל משפחתו נספתה בשואה, היה האיש שבנה אותו.
זקיקלובסקי התבקש לבנות תנור שיתאים בגודלו לגוף אדם ושיגיע לטמפרטורה של 1,800 מעלות צלזיוס.
למי ששאל במפעל התנורים בו עבד, לצורך מה הוא בונה את התנור, אמר שמדובר בהזמנה מיוחדת למפעל ששורף עצמות דגים. ב- 31 במאי 1962 , היום בו הוצא אייכמן להורג, אחרי שכל עובדי המפעל הלכו לבתיהם, נכנסה משאית
צבאית למקום והעמיסה את הכבשן. נגר היה צריך 'לגלגל' את הגופה אל תוך התנור.
אחרי שהשלים את המשימה, עמד והסתכל בתנור שנסגר.
 "זהו, חשבתי לעצמי, 'תם ונשלם".

סיוטי לילה

מה עשה אחר כך, שאלנו את נגר השבוע. האם עצר לרגע לחשוב או המשיך בשגרת יומו? נגר זוכר הכל בבירור.
מיד אחרי שריפת גופתו של אייכמן, אמר, הרגיש רע. 'מערבולת', זו המלה שבחר. לחץ.
הוא שוחרר מהמשמרת ונסע הביתה. מדיו היו עדיין מוכתמים בדם הצורר.
"כשהגעתי הביתה", הוא אומר, "אשתי הסתכלה עלי ולא הבינה. עדיין לא פורסם אז שאייכמן נתלה.
היא שאלה אותי 'מה קרה לך'. עניתי: 'היום היתה ההוצאה להורג של אייכמן. תלינו אותו'.
אני זוכר שהיא לא האמינה.
אמרה 'לא יכול להיות'".
והיו גם הסיוטים, במשך תקופה ארוכה. שירות בתי הסוהר שלח את נגר לבית הבראה, לשמונה ימים, שיתאושש.
זה לא הספיק. נגר המשיך לסבול מנדודי שינה, הוא בכה בלילות.
"חשבתי על הפרצוף של אייכמן אחרי שתליתי אותו", הוא אומר.
 "חלמתי איך אני הולך ברחובות ואייכמן רודף אחרי. היו לי חרדות. כל פעם שעברתי ליד ה'דירה' שלו, בכלא, הפחד היה מתגבר. הייתי שר, כדי להתגבר על הפחד. אשתי היתה מנצלת את זה.
כל פעם שהרגזתי אותה, היא היתה מעלה את שם אייכמן.
אמרתי לה 'אני ארחץ לך כלים, אני אעשה במקומך ספונג'ה - רק אל תזכירי לי את אייכמן,
בבקשה...'".

מעטפה עם צלב-קרס

זמן קצר לאחר יום התלייה, יצא נגר ללימודים.
כמה שנים אחר כך, גם יצא לקצונה. בין השאר, פיקד על אגף האיקסים בכלא 'רמלה', היה סגן מפקד בית סוהר 'חברון' ובתפקידו האחרון בארגון, אחראי על הרישום בכלא 'רמלה'.
 בין האסירים שעליהם היה אחראי היו ג'יבריל רג'וב והמחבל קוזו אקמוטו.
בשנת 1986 , אחרי כמעט 30 שנות שירות בשב"ס, יצא לגמלאות. הוצע לו לפקד על כלא 'נפחא', אבל הוא סירב. במקום זה, השתחרר והלך ללמוד תורה.
היום שלום נגר הוא רב שעוסק פעמיים בשבוע בשחיטה. 'שוחט מאדם ועד בהמה', הוא צוחק. "שחטתי את אייכמן והיום אני שוחט תרנגולות, עגלים, כבשים.
אבל אייכמן אפילו לא היה בן אדם, ובוודאי לא חיה, שטורפת רק כשהיא רעבה".
את העובדה שהוא היה האיש שתלה את אייכמן, הסתיר במשך שנים ארוכות.
רק בשנת 1992 , שלושים שנה אחרי ההוצאה להורג, נחשף.
בשירות בתי הסוהר חששו עד אז שגורמים עוינים ינסו לפגוע בו.
פעם אחת אפילו קיבל מעטפה ובתוכה צלב קרס. בני משפחתו של נגר וחבריו הסוהרים, שידעו שהוא 'התליין', נצרו בלבם את הסוד.
'כילד', כתב שנים אחר כך בנו של נגר בדברים שהקדיש לאביו, 'גדלתי בבית שבו ידעתי שאבא שלי היה האיש שתלה את אייכמן.
אבל אסור היה לנו לספר. ...לי, כילד, זה היה קשה. אבל אבי היה חשוב לנו יותר מהכל, ולא העזנו לדבר על כך מחוץ לבית. ...עד היום נמצא בי הילד הזה, שרוצה לקום ולצעוק בקול גדול, שכל העולם ישמע, 'אבא שלי תלה את אייכמן'.

אדולף אייכמן - גזר דין מוות בשם ששת המיליונים

אדולף אייכמן נחשב לאחד מגדולי הפושעים הנאציים.
הוא היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה הנאצי ודמות מפתח בארגון 'הפתרון הסופי'.
בין השאר היה אחראי על כל משלוחי הרכבות, זמני השילוח ומועדי השילוח, מכל רחבי אירופה למחנות הריכוז וההשמדה.
אחרי מלחמת העולם השנייה התחבא אייכמן באירופה.
בשנת 1950 ברח לארגנטינה ושנתיים לאחר מכן הצטרפו אליו גם ילדיו ואשתו.
הוא שינה את שמו ל'ריקרדו קלמנט' והשמיד כל ראיה לזהותו הקודמת.

התכנית ללכידתו של אייכמן תוכננה על ידי איסר הראל, ראש המוסד באותם ימים, וצבי מלחין, אחד מסוכניו. היא נבנתה בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לארץ בשנת 1957 . בתו של יהודי שאיבד את הוריו בשואה וחי בארגנטינה, סיפרה לאביה שפגשה גבר צעיר בשם ניקולאס בבואנוס איירס. ניקולאס היה היחיד מבין בניו של אייכמן שהשאיר את שם המשפחה המקורי שלו, אייכמן, ולא חי תחת זהות בדויה.

הבחורה סיפרה לאביה שבשיחה שקיימה אתו, אמר לה אותו בחור שחבל שהגרמנים לא פתרו את בעיית היהודים.
האב חשב שאביו של הבחור שדיבר עם בתו הוא לא אחר מאשר אדולף אייכמן, ושאייכמן נמצא
בארגנטינה.
האיש סיפר על חשדותיו לד"ר פריץ באוור, התובע הכללי באסן, גרמניה, אדם שבעצמו נעצר על ידי הנאצים.
באוור העביר את הידיעה  לגורמים בישראל.
צוות סוכני מוסד נשלח לארגנטינה, במטרה ללכוד את אייכמן, אלא שהצוות כמעט ונחשף.
הוא התגלה כלא מתאים ונקרא חזרה לארץ.
רק כעבור שנתיים בשנת 1959 , הרכיב המוסד צוות חדש, שמנה חמישה סוכנים. כולם אנשים שאיבדו קרובי משפחה בשואה.
בעקבות ניקולאס אייכמן, הבן, הגיעו הסוכנים לרחוב גריבלדי בבואנוס איירס.
במשך חודשים צפו בבית ובאיש הממושקף שהתגורר בו. היה עליהם לוודא שאכן מדובר באדולף אייכמן, שהם לא טועים.
ההוכחה הגיעה ב 21- במרס 1961 .
ריקרדו קלמנט הגיע באותו יום לביתו עם זר פרחים, ונתן אותו לאישה שעמדה על סף הדלת.
ה 21- במרס, ידעו הסוכנים, הוא מועד חתונת הכסף של בני הזוג אייכמן.
האות לתחילת הפעולה ניתן. יותר מ 30- אנשי מוסד טסו לארגנטינה.
היה צורך לבצע את המבצע בחשאיות מרבית, כיוון שהיה בחטיפתו של אייכמן ובהעברתו לישראל משום פגיעה בריבונותה של ארגנטינה.
ב 11- במאי 1960 , בשעת ערב, ירד אייכמן מאוטובוס מספר 203 לרחוב הריק והחל לצעוד בדרך הביתה, הוא חזר מעבודתו.
שני סוכני מוסד שעמדו ברחוב 'טיפלו' במכוניתם. מכונית עם סוכנים נוספים חנתה מאחוריהם.
אחד הסוכנים פנה אל אייכמן בספרדית ואמר לו: 'רגע, אדוני, עצור'. עוד לפני שאייכמן הספיק לענות, משכו אותו הסוכנים לתוך המכונית שנסעה מהמקום במהירות.
אייכמן מצא עצמו על רצפת המכונית, מכוסה בשמיכה. 'מילה אחת ואתה מת', אמרו לו אנשי המוסד.
ההנחה של איסר הראל היתה שמשפחתו של אייכמן לא תדווח על היעדרו, כיוון שהדבר יחשוף את עברו האפל. המשפחה אכן ניסתה לאתר את אייכמן בבתי החולים, אבל למשטרה לא פנתה.
הם כן התקשרו לחבריהם הנאצים, שרבים מהם מצאו מקלט בארגנטינה אחרי המלחמה, אך איש מהם לא עזר
להם. הפושעים האחרים העדיפו להתרחק, לנסות להיעלם, מחשש פן יבולע גם להם.
את 11 הימים הראשונים שאחרי חטיפתו 'בילה' אייכמן בווילה בפרברי בואנוס איירס עם הצוות ששקד על מבצע הבאתו לישראל.
הם שוחחו וחקרו את אייכמן שעות ארוכות. הוא לא הביע חרטה ולא התנצל. בהמשך, היה צריך להוציאו מארגנטינה ולהביאו לישראל, בחשאי כמובן.
כדי לא לעורר חשד, הלבישו את אייכמן במדי אל על, סיממו אותו והעלו אותו למטוס.
דמותו היתה של עובד אל על שסבל מפגיעת ראש ומצבו התייצב, כך שאפשר להטיסו הביתה.
אחד הסוכנים אושפז כמה ימים קודם לכן בבית החולים בארגנטינה, כדי להנפיק את המסמכים המתאימים לסיפור הכיסוי.
אייכמן שיתף פעולה עם אנשי המוסד באופן מלא. הוא אפילו הזכיר להם ששכחו להלביש אותו במעיל.
'זה יעורר חשד', אמר להם. 'כי אראה שונה משאר אנשי הצוות'.
ב 21- במאי, הובא אייכמן לישראל. יומיים אחר כך הודיע בן גוריון בכנסת: 'לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים'... אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י 1950- ".
לאחר שנחטף לישראל הוצא נגד אייכמן צו מעצר שהוארך עד סיום חקירתו, שארכה כמעט תשעה חודשים.
בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום שכלל 15 סעיפים, בהם פשעים כנגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.
משפטו של אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים.
בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר.
הסניגור היה ד"ר רוברט סרווציוס. הדיון הראשון נערך ב 11- באפריל 1961 .
האוזנר פתח אותו בדברים: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי.
עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. דמם זועק, אך קולם לא יישמע.
אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".
ב 15- בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות.
כמה חודשים אחר כך, ב 29- במאי 1962 , דחה בית המשפט העליון את ערעורו, שהתבסס על טענת אייכמן שהיה רק 'ממלא פקודות', ואישר את גזר הדין של בית המשפט המחוזי.
ב 31- במאי 1962 , לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתליה.
זו היתה הפעם היחידה בה הוצא לפועל גזר דין מוות במדינת ישראל.

"מעולם לא חיפשתי לדבר על זה", אומר נגר. "לא עשיתי את זה בשביל הפרסומת".
כשהצטרף למועדון הגמלאים בחולון והחברים פנו אליו בכינוי 'התליין', התרגז נגר.
 'אם תקראו לי כך שוב', אמר להם, 'לא אגיע'. "אדם רוצה שיקראו לו 'צדיק', לא 'תליין'",
הוא אומר. "אני עשיתי מצווה. ביצעתי פקודה. אבל להרוג בן אדם, זה לא משהו שאני דוגל בו".

התליה של אייכמן השפיעה על העובדה שהתחזקת בדת?

"קצת. בגלל שזכיתי למחות את זכר עמלק.
התורה לא דוגלת בתלייה או בהריגת אנשים, כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. אבל אייכמן, זה משהו אחר.
זה עמלק. כתוב 'מחה תמחה את זכר עמלק'. אני אומר לעצמי כל הזמן, 'אם כך, אין לי על מה להתחרט'.
היו שלושה בהיסטוריה היהודית שזכו לעשות את המצווה הזאת: שמואל הנביא, מרדכי היהודי ואני.
 יחד, בצרוף, זה 'שמש' - שמואל, מרדכי, שלום".

היית עושה זאת שוב?

"בגלל המצווה, כן. את אייכמן, בטח. בלי להתווכח ובלי לשאול".
לפני כמה שנים, ב 1987- , אחרי שדמיאניוק נידון למוות ועוד לפני שהערעור שלו התקבל, פנו לשלום נגר, בבקשה שייערך לקראת הוצאתו להורג.
שלום היה כבר גמלאי, וסירב. "אמרתי 'לא'", הוא אומר. "'אני לא יכול יותר, די.
אני כבר עשיתי את המצווה שלי, היו לי את הסיוטים שלי אחרי זה.
עכשיו תתנו למישהו אחר לעשות את המצווה, למחות את זכר עמלק...'"

מאת: נעמה תלם
צילום : משה שי