כשרוזה בק יצאה מהמרתף החשוך שבו הסתתרה במשך שלוש שנים וגילתה כי היא היחידה ממשפחתה ששרדה, נשבעה לא לספר לאיש שהיא יהודייה, מפחדת שהנאצים ישובו ויסיימו את מה שלא הספיקו. עד היום שבו הודיע לה בנה יוספוס קורנליוס שהחליט להתגייר | סיפורו המדהים של תת גונדר יוסי בק, היום מפקד כלא מעשיהו, שבחר ביהדות בלי לדעת שנולד לתוכה.  

לא פעם, כשהוא מהלך בין אגפי כלא מעשיהו עליו הוא מופקד, חושב תת־גונדר יוסי בק על הדרך הארוכה שעשה הילד יוספוס קורנליוס עד שהגיע לתפקיד הבכיר בשירות מדינת ישראל. ביום שני, כשיערוך כדרכו את טקס יום השואה בכלא הפלילי הגדול בארץ, שוב יצופו המחשבות האלה. כמה הכל היה יכול להיות אחרת, לאן הוליך אותו, במפתיע, מסלול החיים שטווה לעצמו.

סיפורו של יוסי בק, זקוף גו וקומה, עיניים כחולות, כיפה סרוגה, מתחיל ב־ 1967. יוסי, אז עוד נקרא יוספוס, היה אז בן 14 . המזרח התיכון נכנס אל תוך מערבולת מלחמת ששת הימים, שקדמה לה המתיחות הקשה בין ישראל למדינות הערביות סביבה. ב־ 6 ביוני החלו הטנקים לנוע. מלחמה. בהולנד, בביתם של הנק ורוזה בק, נשמעה זעקתה של האם: "אלוהים, לא, לא עוד פעם". יוספוס ירד לכניסה וראה את אמו מחזיקה את עיתון הבוקר בידה. "מה קרה?" שאל אותה בדאגה, "למה צעקת?" אמו פטרה אותו בתשובה מתחמקת, אמרה לו שהיא נגד מלחמות. יוספוס הסקרן הבין שיש לכך קשר לעיתון. הוא המתין מעט ואז ניגש למטבח וקרא את הכותרת, שחרוטה מאז בזכרונו: קרבות עזים בין ישראל לבין מצרים, סוריה וירדן. יוספוס לא ממש הבין מדוע אמו כל כך מתרגשת, ובכלל מי אלו כל המדינות הללו. הוא זוכר עוד שקרא מאמר מערכת שדיבר על המדינה היהודית שקמה לאחר 2,000 שנות גלות. "הבית שלנו היה נוצרי אתאיסטי", הוא מספר. "כלומר, ידעתי שההורים נוצרים, אבל אבא שלי, שבא ממשפחה סוציאליסטית והגדיר את עצמו כהומניסט, היה ממש אנטי דת. הוא טען שהדת מזיקה לאנושות והיא זו שהביאה למלחמות בעולם. לא היה בבית את ספר הברית החדשה וכמובן שלא את הברית הישנה. מעולם לא הלכנו לכנסייה. למדתי בבית ספר ממלכתי כללי, ששם לא לימדו את ההיסטוריה של ישו, כך שכל הנושא הזה של ישראל והתנ"ך — משה, דוד, ירושלים, יהודי — היו רחוקים ממני וזרים לי".

הסוד של יוספוס

מבלי שנתן לעצמו הסבר מניח את הדעת, החל יוספוס להתעניין בכל מה שקשור לישראל. אסף גזרי עיתונים, קרא ספרים, מצא לעצמו חברה לעט מישראל והחל להתכתב איתה. צמא לכל פרט שיוכל לדלות על המקום הזה, שהרשים אותו כל כך בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים. "לאחר כשנתיים הפכתי די מומחה לישראל. אז גם הבנתי שיש לה קשר לתנ"ך. אני גדלתי בבית שבו אבא אמר לי ולאחי הנס שהתנ"ך הוא ספר פסול. בלי לגלות להורים, הלכתי לחנות וקניתי את הברית החדשה ואת התנ"ך בהולנדית, בכריכה אחת. אין לי הסבר הגיוני לזה, אבל קרעתי את הברית החדשה מתוך הקובץ, זרקתי לפח והשארתי רק את התנ"ך. התנ"ך הזה עדיין שמור איתי. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשאני מספר את זה". שלוש פעמים קרא את התנ"ך, כל אות וכל סיפור. כחלק מהתחביב שנקרא "ישראל", ובעקבות הסקרנות שעוררה בו חברתו לעט שסיפרה לו שמדובר בשפה הפוכה שנכתבת מימין לשמאל, החל ללמוד עברית. "מצאתי יהודי, ניצול שואה, שלימד עברית באופן פרטי. יחד איתי למדו בחור נוצרי, שרצה להיות כומר והחליט שללמוד עברית זה חלק מההכנה לתפקיד, ובחורה צעירה, שאין לי מושג אם היתה יהודייה או לא. במשך שנה וחצי הייתי בקבוצה. תוך כדי קריאת התנ"ך ולימוד העברית התפתחה אצלי אמונה ביהדות, שהלכה והתחזקה.

בגיל 17 בערך החל לבצבץ אצלי הרצון להתגייר ואולי אפילו לעלות לארץ התנ"ך. זה משך אותי בעבותות שהיו חזקים ממני".

וכל אותו זמן אתה מסתיר את התחביב הזה מהוריך? "כן. סיפרתי להם שיש לי תחביב ושאני לומד על ישראל, אבל לא הכנסתי אותם לעומק הכוונות והרגשות שלי. הרגשתי שזה לא ימצא חן בעיניהם. הם היו כל כך אנטי דתיים, שלא היו מקבלים את התעסקותי עם התנ"ך ועם עברית ובעיקר את התחזקות האמונה שלי. הייתי יושב עם מילון ובמאמץ רב מחבר משפטים בעברית ושולח לחברתי לעט בישראל. פעם אחת ישבתי ושיננתי את ברכת המזון במטבח. אמא שלי, שעמדה מאחוריי, הצטרפה למשפט מסוים. 'היי', אמרתי לה, 'איך את יודעת?' היא ענתה לי שכשהייתה נערה טיפלה בילדה יהודייה ממשפחה דתית ונדמה לה ששמעה שם את המשפט הזה אחרי האוכל". וכאן, מתחילה התפנית המדהימה בסיפור.

בהולנד של אז היה גיוס חובה לשירות בן שנתיים. יוספוס קיבל צו ראשון וכשניגש למשרד הגיוס התבקש למלא טפסים. בין היתר נשאל איזה איש דת הוא רוצה שילווה אותו במהלך שירותו. האפשרויות היו כומר, אימאם ורב. "בלי לחשוב פעמיים כתבתי 'רב'. לפני הגיוס זימן הרב את החיילים לעתיד לשיחה. הוא לא ממש הבין מה אני, הגוי הנוצרי, עושה שם בקבוצה. בסיום אותה שיחה אמרתי לרב שאני מבקש להתגייר ושהחלטתי שאני רוצה להיות יהודי מתוך שותפות היסטורית ודחף רוחני. הרב אמר לי שהדת היהודית לא מקבלת מאמינים חדשים. התעקשתי. הוא שוב ניסה להניא אותי מהחלטתי, אמר שבתוך תחביב זה נחמד ושמקומי בדת הנוצרית אליה נולדתי. המשכתי להתעקש.
רק מאוחר יותר התברר לי שעל פי חוקי הגיור, הרב חייב לנסות לגרש אותי ושרק אם המועמד ממש, אבל ממש, מתעקש, סימן שהוא מבין את המשמעות של להיות יהודי ושלא מדובר רק בגחמה. הרב השתכנע והתחיל ללמד אותי בצורה מסודרת".

לקראת גיוסו לצבא ההולנדי נקבע גם תאריך הגיור.

"הרב הודיע לי שבמסגרת הליך הגיור אני חייב לעבור ברית מילה. בגלל גילי, היה ברור שהברית צריכה להיות בבית חולים. מעין ניתוח קטן, אבל עם אפשרות לסיבוכים.

הייתי עם הגב לקיר. בגלל הניתוח הזה הייתי חייב לספר להורים שלי".

הוא זוכר לפרטי פרטים את אותה שיחה גורלית עם הוריו, שבה סיפר להם על החלטתו להתגייר. "הוריי היו במטבח. ניגשתי אליהם ואמרתי להם שיש לי משהו לספר להם. הם לא ממש הבינו מה קרה. אני זוכר שהם הסתכלו אחד על השני במבט מודאג. הושבתי אותם על ספה בסלון. אני ממש זוכר את המראה: הם ישבו על ספה דו מושבית ואני, מולם, על כורסה. התחלתי בזה שהזכרתי להם שבמשך השנתיים האחרונות אני מתעניין בישראל. הם הנהנו בראשם. גוללתי בפניהם את מה שעבר עליי בזמן הזה, סיפרתי על התחזקות האמונה באלוהים בכלל ובאלוהים של היהודים בפרט. "ואז, אחרי שדיברתי ודיברתי, אמרתי להם: 'החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהעם היהודי, ובעוד מספר ימים אני עובר ברית מילה וגיור'. 

אמא שלי לא הגיבה. עשתה תנועה עם הראש, וזהו. אבא שלי אמר שלכל אדם יש את הזכות לחיות את חייו כרצונו ועל פי אמונתו, כל עוד אינו מזיק לאחרים". הדמעות נוצצות בעיניו כשהוא מגיע לחלק הזה בסיפורו.  הוא מוריד לרגע את ראשו, לוקח נשימה עמוקה ומספר על הרגע הדרמטי ששינה את חייו: "שבועיים אחרי אותה שיחה עם הוריי נכנסה אמא לחדר שלי. אני ישבתי ליד המכתבה ולמדתי. אמא התיישבה על המיטה שלי ואמרה פתאום: 'אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה להגיד לך שאין צורך שתתגייר, אתה יהודי, כי אני יהודייה'". במשך שעה ארוכה סיפרה וסיפרה. "הייתי בהלם. הרגשתי שקרה לי דבר אלוקי, שחוויתי השגחה פרטית. אני מקשיב לה, מבין שהיא אומרת אמת, אבל מתקשה לקלוט. התחבקנו, התנשקנו. אני בכיתי, היא לא". היא אמרה לו שאת מכסת הדמעות שלה מיצתה בתום המלחמה, כשגילתה שהיא נותרה היחידה מכל משפחתה שנספתה בשואה.

מישהו היה איתך כשעברת את ברית המילה?

"לא, הלכתי לבד. זה היה בבית חולים יהודי קטן באמסטרדם. אמרתי בעצמי את הברכה על המילה. אחר כך חזרתי הביתה והתכוננתי לגיור".

ההחלטה של רוזה שנים אחרי הגילוי הזה ליווה את בנו התיכוניסט למסע לאושוויץ. לפני הנסיעה כתב לו: "סבתא רבתא לנה, אמא של סבתא רוזה, הייתה בת 54  במותה. 12 ילדים ילדה לנה משני נישואיה. בחודשים הנוראים האלה של קיץ־סתיו 1942 באמסטרדם הכבושה, הועמסו זו אחר זו משפחות שלמות על רכבות שדהרו מזרחה. י
עדם של המובלים לא היה ברור. אמרו מחנות עבודה, אמרו אזורי הסגר. ואז בא גם תורה של לנה, בעלה בנימין11 ו־ 14 שעוד שהו אצלם. הם עלו , ושלושת הילדים בני 10 על הרכבת העמוסה והדחוסה. לנה, כמו רבים אחרים, לא רצתה להאמין שהיא נוסעת אל מותה. חשבה על עבודה קשה, אולי הסגר ממושך, אבל בוודאי לא מעבר לכך. הדוחק ברכבת היה נורא ולנה הגנה על ילדיה ככל שיכלה.

"הרכבת נעצרה ברציף ולנה ומשפחתה ירדו. בהגיעם למחנה הופרד בעלה בנימין ממשפחתו. הוא נופף בידו ואולי אמר 'נתראה אחר כך'. לנה וילדיה התקדמו ואז הורה החייל הנאצי לילדים להיפרד מאמם. כולם בכו ולנה לא רצתה להרפות מהם ולבסוף נאלצה. נתראה אחר כך, וודאי חשבה לנה וצעדה הלאה לבדה. "'להתפשט, להיכנס למקלחות'", הורו לה. היו צרחות ובכי. וכשמסביבה החלו ליפול, באותם רגעים אחרונים של תודעה, היא הבינה. הבינה את מר גורלה וגורל יקיריה.

וכשגם היא נופלת, זעקה נוראה בוקעת מנפשה המיוסרת. אפשר לחוש את עומק כאבה. אפשר לשמוע את הזעקה מהדהדת מהקירות האטומים של החדר המתמלא בגז הקטלני. ועכשיו, דמיין לך שישה מיליון זעקות כאלו והרי לך שואה".

לאט לאט נתגלתה התמונה המלאה של חיי אמו, רוזה לבית פולק. היא הייתה בת 26 כשהחלו הגרמנים להוביל את יהודי הולנד למחנות ההשמדה. באותה עת עבדה כאחות בבית חולים פסיכיאטרי יהודי במזרח הולנד. יחד איתה היו אחיה הצעיר ואחות נשואה, שעבדו גם הם בבית החולים. הידיעות על גורל היהודים החלו לזרום. המחתרת היהודית הודיעה להנהלת בית החולים שהגרמנים עומדים לפשוט עליו למחרת היום. את מי שיכלו שחררו מעבודה והובילו למקום מסתור.

רוזה הופרדה מאחיה ומאחותה והחלה לנדוד בין מקומות מסתור. המחבוא האחרון היה אצל אישה נוצרייה אמידה, שיחד איתה החביאה עוד משפחה יהודייה. במשך שלוש שנים חיה במרתף חשוך, פחד ורעדה מכל רחש, מכל קול של צעדים שנשמעו מעל פתח המחבוא. "אני זוכר שכילדים היינו יוצאים לטיולי קמפינג. נהגנו לישון באוהלים ביערות. רק אחר כך הבנתי את מה שעבר על אמא שלי, שלא הייתה מסוגלת לישון וכל רחש היה מקפיץ אותה. אבא שלי היה חייב אז לצאת מהאוהל ולחזור ולומר לה שבסך הכל מדובר בסנאי או בציפור". ב־ 5 במאי 1945 הגיע יום השחרור. לאט לאט יוצאים היהודים ממקומות המסתור שלהם. מעטים נותרו. "אמא שלי יצאה מהמחבוא, כך היא סיפרה לי באותה שיחה יחידה על הנושא, והחלה לחפש את משפחתה. היא הסתובבה בין כל ארגוני ההצלה והפליטים, שלחה מכתבים לכולם, הגיעה לכל מקום שסיפק מידע, לכל כתובת שעלתה על דעתה, בחיפושיה אחר הוריה, אחיה, אחיותיה ואחייניה. ואז התשובות החלו להגיע. מכה אחר מכה ניחתת עליה. רשימת השמות של הנעדרים שאולי נותרו בחיים הלכה והתקצרה ככל שהמכתבים הגיעו ונותר בה שם אחד בלבד. עד שהגיע המכתב האחרון שנפתח במילים 'אנו מצטערים להודיעך'. אמא שלי נותרה לבדה לגמרי בעולם".

"ואז זעקה בוקעת מהלב, זעקת יגון, אובדן כל, זעקת חורבן", המשיך וכתב לבנו במכתב. "אפשר לחוש את עומק הכאב, אפשר לשמוע את הזעקה מהדהדת מקירות הבית הריק, הריק כל כך. ועכשיו, דמיין לך מיליוני זעקות כאלה והרי לך 'ניצולי שואה'".

ברגע בו הבינה כי היא היחידה ששרדה, קיבלה האם החלטה: היא לא תגלה לאיש שהיא יהודייה, תמחק את העובדה הזאת מעברה. אין יותר. לא היה. לא יהיה. היא נוצרייה.

"אמא הסבירה לי שקיבלה את ההחלטה הזאת כדי להציל את ילדיה לעתיד. היא הייתה משוכנעת שהגרמנים יחזרו כדי לסיים את מה שלא הספיקו. היא חששה שאחרי שתתחתן וייוולדו לה ילדים, יחזרו הנאצים, וכמו אמא שלה, היא לא תצליח למנוע את מותם של ילדיה, ולכן קיבלה החלטה למחוק את יהדותה ולא לספר לאיש בעולם.