כשחזר חיים קינצלר, ניצול שואה, לעירו ראדום שבפולין לפני כ 30- שנה, הוא גילה שהכול נהרס.
אפילו מבית הקברות היהודי שבעיר לא נותר זכר. המצבות נעלמו אחרי מלחמת העולם השנייה, ובשטח בית הקברות הוקמה מזבלה. קינצלר, יושב ראש ארגון יוצאי ראדום בישראל, שאיבד את הוריו ואחיו בשואה, נחרד.
קרוב ל -30,000 יהודים חיו בראדום ערב המלחמה, רק 300 נותרו בסיומה. קהילה שלמה נמחקה. "אני זוכר שעמדתי במקום בו היה פעם בית הקברות", מתאר קינצלר, "וחשבתי: 'לא השאירו את החיים ולא את המתים. הכול איננו'". למרות עיוורונו (חיים התעוור במהלך מלחמת השחרור), יצא קינצלר למסע להצלת בית הקברות של ראדום ולהשבת כבודם של יהודי העיר. בראשית חודש נובמבר 2010 , תם מסעו. בזכות יוזמה של שירות בתי הסוהר הישראלי ושיתוף-פעולה של שירות בתי הסוהר הפולני – נחנכה בראדום אנדרטה לזכר יהודי העיר. האנדרטה הוקמה במקום שבו עמד בית הקברות היהודי, ושולבו בה 70 מצבות שנגנבו מבית הקברות ונמצאו על ידי קינצלר במשך השנים. בטקס חנוכת האנדרטה בראדום נכחו, בין השאר, נציב שב"ס , רב-גונדר בני קניאק, שר המשפטים הפולני, הנציב הפולני הקודם, גנרל פאבל מסילו בסקי, הנציב הפולני הנוכחי, גנרל קאיטו רונאל, בריאן אנדרסון, תורם בריטי, עם 17 תורמים נוספים מ'מועדון האלף (' Club 1000 ) הבריטי 11 ו-40 חניכי פו"מ של שב"ס. הטקס היה שיאו של מבצע יוצא-דופן וחלק ממיזם גדול שנקרא 'תיקון', להצלת בתי עלמין יהודיים בפולין ולהנחלת נושא השואה לאסירים פולנים. "נוכחותנו כאן היום", אמר הנציב קניאק בטקס, "כלובשי מדים המייצגים את מדינת ישראל, כמעט 70 שנה אחרי, על אדמת הקודש בה טמונים שורשיהם של יקירי ראדום - מבטאת את מחויבותנו כסוהרים, כאזרחי מדינת ישראל, כיהודים וכבני אדם, לאותם עשרים ותשעה אלף ושבע מאות יהודים תושבי ראדום, לשני מיליון ושש מאות אלף יהודי פולין ולששת המיליונים, בני עמנו, אחינו, שנרצחו, נשרפו, עונו ונקברו חיים בידי הצורר שעלה עלינו לכלותנו. זהו חלק קטן מפירעון החוב שתובע אפרם וזכרם של קורבנות השואה. שיקום בית העלמין בראדום והקמת האנדרטה הם תשובתנו ותשובת העולם השפוי לפשעי הנאצים".

המצבות הוחבאו במחסן

חיים קינצלר נולד בראדום, פולין, לפני יותר מ -90 שנה. הוא הספיק ללמוד בגימנסיה המקומית לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. במלחמה ברח והסתתר וכשהסתיימה, הצליח לעלות לארץ. הוא מעולם לא נישא ולא הוליד ילדים ואת רוב חייו הקדיש להנצחת השואה. "העולם אחרי המלחמה לא היה דומה לזה שלפניה", הוא מספר. "חזרתי שנים אחר-כך למקום שנולדתי בו, אבל 'הביתה' לא חזרתי אף פעם. ה'בית' כבר לא היה קיים". בשנת 1983 , כשבפולין שלט עדיין משטר קומוניסטי, נסע קינצלר לראדום, לראשונה מאז עלה לישראל. אז גם גילה שבית הקברות היהודי בעיר חרב. חלק מהמצבות שהיו בו שימשו את הגרמנים לבניית מסלול המראה למטוסי הקרב שלהם, ולסלילת כביש. המצבות האחרות, סיפרו לו, נגנבו על ידי בונה מצבות פולני בתקופת המלחמה. היו אלה 70 מצבות מפוארות, עשויות שיש יקר ועליהן חקוקות אותיות של זהב.
אותו אדם תכנן למכור אותן, והחביאן במחסן סמוך לביתו. אלא שהחוקים הקומוניסטיים אסרו להחזיק רכוש בעל ערך היסטורי, ולפיכך המצבות נשארו במחסן. תחילה שותפו בסוד רק בני ביתו של בונה המצבות, אך לאחר מכן השמועה עשתה לה כנפיים. כמעט כולם בראדום דיברו על 'המצבות המפוארות של היהודים ששוכבות במחסן'.
"בין המצבות של יהודי ראדום, בנות 500 שנה", מתאר קינצלר, "היו גם מצבות של בני משפחתי. לא די שליקיריי שנספו בידי הגרמנים אין קבר או מצבה- גם את המצבות שהיו לקחו?" בכוחות של איש אחד ומתוך אמונה חזקה, החל קינצלר לשקם את בית הקברות בראדום. כיוון שלא היה לו תקציב, הסתפק תחילה בבניית מקום לאמירת קדיש, בשטח בו היה בית הקברות.
הוא נעזר, בין השאר, בעיריית ראדום ובאדריכל שלה. מצדיעים לניצולה מיזם ההנצחה והשחזור של בית הקברות היהודי בראדום משלב סיפורים אישיים רבים. כך למשל הוא סיפורה של ניקול אנגלנדר, קצינת ההסברה של שב"ס ומי שהיתה אמונה על המיזם מטעם הארגון. לניקול, שעלתה לארץ מצ'ילה לפני יותר מ 20- שנה, סבתא ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ. סבה היה פרטיזן. היא לא ביקרה בפולין עד לביקור בראדום ואז הגיעה לשם במדי שב"ס. "עמדתי על אותה אדמה ארורה, במדים ועם דגל ישראל, ושמעתי את תקיעת השופר", היא משחזרת, "התרגשתי מאוד. לכולנו באמת היתה הרגשה של תיקון".
בביקור במחנה בירקנאו אושוויץ, פגשה ניקול ניצולה, שהצטרפה למשלחת כעדה ובמחנה חייתה בשכנות לסבתה. " 40 קצינים במדי שב"ס עמדו על פסי הרכבת בבירקנאו, הצדיעו לאותה ניצולה וקראו: 'אנחנו, קציני שב"ס, נותנים לך כבוד ומעבירים לך את המסדר'", משחזרת ניקול. "לא יכולתי לעצור את הדמעות. סבתא שלי הגיעה לאושוויץ מסלוניקי. היא חזרה לסלוניקי אחרי המלחמה, אבל לא מצאה שם דבר. כל משפחתה הושמדה. בסלוניקי פגשה את סבא שלי. הם עברו ממקום למקום והתלבטו היכן לחיות. סבתא שלי תמיד רצתה לעלות לארץ, אבל אז הגיע מכתב מקרוב משפחה רחוק, שהמליץ להם להגיע לצ'ילה. לי יש תמיד תחושה שאני מממשת את מה שסבתי לא הצליחה לעשות בחייה. פה השליחות שלי. כששרנו את המנון 'התקווה' באושוויץ, הבנתי מה אני עושה במדינת ישראל, כמה נכון שאנחנו כאן...". בנה קיר ועליו רשם את הקדיש. אחר-כך תכנן כיצד תיראה האנדרטה, זו שנחנכה רק בנובמבר 2010 . במקביל ניסה להגיע אל המצבות שנגנבו. הגנב נפטר בינתיים, וצאצאיו ביקשו הרבה כסף תמורת ה"אוצר". חיים פנה לראש העיר ראדום, וטען בפניו שאי אפשר לשלם כסף על גניבה: "אם אקנה את המצבות", הודיע לו, "אביא אותן לישראל. לא אשאיר אותן בראדום". בעקבות פנייתו, החזירה עיריית ראדום את המצבות הגנובות לבעלותה. הן חיכו בבית העירייה 13 שנים, עד למה שקינצלר מכנה 'גאולת שב"ס'. "אילולא היוזמה של שירות בתי הסוהר", הוא מודה, "המצבות האלה היו ממשיכות לעמוד כאבן שאין לה הופכין ואף אחד לא היה עושה איתן כלום. שב"ס הציל את כבודם של המתים".

אסירים פולנים משקמים קברים יהודים

איך הגיע שירות בתי הסוהר לראדום? כאן נכנסת לתמונה עדינה שטויאר, קצינת משטרה בגמלאות, מדריכת קבוצות בפולין מטעם "יד ושם" ובת לניצול שואה. לפני כחמש שנים החליטה שטויאר יחד עם איציק זוסמן, רמ"ל משאבי אנוש בשב"ס, שכל ביקור של סגל שב"ס במחנות ההשמדה בפולין יכלול גם ביקור בבית סוהר פולני.
במהלך ההכנות לביקור בבית סוהר של העיר ראדום, שנתיים אחר-כך, נחשפה לסיפור הריסתו של בית הקברות היהודי בעיר ולמסע ההנצחה של קינצלר. "הסיפור נגע לליבי", היא מודה. "פניתי לאיציק זוסמן וגם לנציב שב"ס הפולני. האחרון אמר לי: 'אולי נוכל לעזור בעבודות השיקום. יש לנו כוח עבודה - אסירים, יש לנו כלים, ואפילו התחלנו בתוכנית שיקום של בתי קברות בעיר'".
העניינים התנהלו לאט. ב- 2009 התקיימה בעיריית ראדום ישיבת עבודה ראשונה בנושא, בנוכחות נציב שירות בתי הסוהר הפולני, מהנדס העיר, נציגה האחראית על שימור אתרים בפולין, הרב הראשי של פולין, הרב שודריך, איציק זוסמן, עדינה שטויאר וניקול אנגלנדר, קצינת ההסברה של שב"ס ואחראית על המיזם מטעם הארגון.
בישיבה התברר כי כביש הגישה לבית הקברות הפך ברבות הימים לרכוש פרטי, וכדי לשקם את המקום, העירייה תיאלץ לרכוש אותו. סך הכול, אמרו באותה ישיבה, העלויות מסתכמות בכ- 80,000 דולר.
נוצרה בעיה משפטית, כיוון ששב"ס לא יכול היה לממן סכום כזה, והיה נראה כי התוכנית מגיעה למבוי סתום. אבל, רצה הגורל והפרשה קיבלה תפנית חיובית בישראל, בעקבות פגישה מקרית של איציק זוסמן עם סג"ד אלי גבאי, סגן מפקד כלא 'אוהלי קידר'. זה סיפר לזוסמן על קשריו עם תורם מבריטניה, בריאן אנדרסון שמו, ואף יצר את הקשר הראשון ביניהם. אותו אנדרסון, החבר, כאמור, במועדון האלף, תורם בדרך-כלל לפעילויות ביטחוניות בגבולות ישראל, אך לאחר ששמע את הסיפור -החליט בכל זאת להשקיע בשיקום בית הקברות בראדום.
במאי 2010 נסע לפולין יחד עם חיים שמולביץ, מי שהיה היועץ המשפטי של שב"ס, וסג"ד בני פלצ'ק, ראש ענף משמעת. הם חתמו על הסכם לשיתוף-פעולה עם שירות בתי הסוהר הפולני.

על-פי ההסכם, התורם מעביר את הכסף דרך "האגודה לשמירת המורשת היהודית בפולין", אדמות בית הקברות עוברות לאחריותה, ודרכה מועבר הכסף לעיריית ראדום. נוסף לכך, כלל ההסכם גם שיתוף-פעולה בין שב"ס ישראל לשב"ס פולין, בכל הנוגע לשיקום בתי העלמין היהודיים בפולין.
המיזם, הנקרא, כאמור, 'תיקון', מתקיים מאז אפריל 2010 וכולל שיפוץ בתי קברות יהודיים ברחבי פולין בידי אסירים פולנים.
משלחות סגל שב"ס, שיוצאות דרך קבע לפולין, עוברות בבתי הקברות ומקדישות יום אחד מהמסע לניקויים. כמו כן, הרב הראשי של פולין מרצה לאסירים שעוסקים בעבודות השיקום, על ההיסטוריה של יהדות פולין והשואה. "בעקבות הסיפור של ראדום", אומרת עדינה, "הפולנים החליטו לא להסתפק בבית קברות יהודי אחד. היום המיזם מתקיים ב 55- בתי כלא ברחבי פולין, וזה מדהים. אסירים פולנים משקמים בתי קברות יהודים, לומדים על ההיסטוריה היהודית, התרבות היהודית, ההיסטוריה המשותפת לשני העמים, וכמובן - השואה...".

סגירת מעגל

שיאו של מיזם 'תיקון' הוא כמובן בניית האנדרטה של בית הקברות היהודי בראדום, שנחנכה ב 8- בנובמבר 2010 בנוכחות קהל רב. האנדרטה עוצבה בצורת חצי סהר ועליה שובצו המצבות שנגנבו והוחזרו. את הטקס ליוותה המקהלה של בית הסוהר בראדום, אשר שרה את "שיר המעלות". חיים קינצלר עצמו, בגלל מצבו הבריאותי הירוד, לא יכול היה להיות נוכח בטקס. "אני לא יכול לסלוח לעצמי שלא נסעתי", הוא מתרגש, אך גם גאה: "הצלתי את כבוד הוריי, אחיי, כבודם של יהודי ראדום. האדמה שרוותה דם יהודי חזרה להיות אדמת יהודים. המצבות הוחזרו למקומן...". עם זאת, הוא גם מרגיש שהמשימה שלו עדיין לא הושלמה. שניים מחבריו לכיתה, יהודים, שלמדו איתו בגימנסיה בראדום, נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה. מלוח ההנצחה המפואר של בית הספר, המונה את שמות הבוגרים הנופלים, הושמט שמם בשל יהדותם. "עד שלא יחזירו את כבודם של שני התלמידים האלה", הוא אומר, "המעגל הפרטי שלי לא ייסגר".

לזכור את ערך האדם

בכל מקום בו ביקרה משלחת שב"ס במהלך המסע בפולין, סיפר מישהו מחבריה סיפור אישי משפחתי. כשהגיעו לבירקנאו, בחר מתי שולץ, ראש המשלחת, לספר את סיפור משפחתו, משפחה של ניצולי שואה. הוא זוכר את תמונת החתונה של סבתו - תמונה יחידה המנציחה משפחה ענפה, שלא נותר ממנה זכר.
שולץ: "הנאצים טענו ש'היהודי הוא לא בן אדם'. הם ניסו לעשות ליהודים דה-הומניזציה, בעקבותיה יהיה קל יותר להרוג אותם. אני חיפשתי את הסיפורים על יהודים שהתעקשו לא רק לשרוד באופן אישי, אלא גם להצהיר 'אנחנו בני אדם, לא תגזלו מאיתנו צלם אנוש'. כנציגי שירות בתי הסוהר הישראלי, אנחנו מחונכים לערכים האלה.
שירות בתי הסוהר שלנו לא שופט אנשים. אנחנו קודם כל מחזיקים בני אדם. זהו ערך שאנחנו משננים לעצמנו מדי בוקר, בתחילתה של כל משמרת. אנחנו מביטים באסירים, אנשים שעשו את המעשים האיומים ביותר עלי-אדמות, ועדיין זוכרים כי גם הם בני אדם. זוהי ההנחה הבסיסית של כל מי שהוא חלק מהארגון. המבט שלנו מקורו בחוזק, לא בחולשה, והוא מושתת על עולם ערכי שלם. בבירקנאו אושוויץ, כשכל הדברים האלה עלו - נמלאנו גאווה.

מאת: נעמה תלם