עורך את עיתון האסירות
לפני עשר שנים בערך  (ב 2001) החליט יורם להקים את חוג התקשורת בכלא, שהפך לימי לשם דבר. מי שהגה וקיים אותו, נותר בצל. צנוע ואציל. עשוי מזן נכחד של אנשי תקשורת, שלא חפצים בתהילה או בפרסום. הוא השאיר לאסירות את קדמת הבמה. יורם המשיך להזמין לכלא מרצה אורח, אחת לחודש, אבל גם התחיל להוציא את "נווה תקווה", עיתון אותו כתבו האסירות מחוג התקשורת והוא ערך והפיק. שם העיתון נבחר ברוב קולות, מתוך 67 הצעות שהביאו האסירות. הגיליון הראשון של העיתון יצא בדצמבר 2000 . '"כשהוא בא עם הרעיון להוציא עיתון, היו שצחקו עליו", משחזרת עתליה. "אמרו לו 'לא יכול להיות'. הוא התעקש שהוא רוצה לעשות משהו קבוע, עיתון שהאסירות יכתבו והוא יערוך ויפיק. אמר גם שמצא בית דפוס, שהתנדב להדפיס את העיתון ללא תשלום. אני זוכרת שאמרו לו 'לא תצליח, הכירה את ברנע כששימשה קצינת חינוך ב'נווה תרצה'. אחר כך גם פיקדה על כלא הנשים. "איש מדהים", היא משחזרת, "נון קונפורמיסט. במסגרת השב"סית הקשיחה כל כך, שהיא קשוחה גם למתנדבים, עם כללים ברורים, הוא הצליח לשרוד עם החיוך שלו, בלי לקומם עליו את כל העולם ולמרות שהוא תמיד 'יצא מהקופסא'. הקשר שלו עם האסירות יצא מה'ריבוע' וזה היה הערך המוסף שלו. הוא קיבל אותן כפי שהן". "יורם היה טוטלי", מוסיפה עתליה. "לא היו לו גבולות והוא בכל זאת החזיק כל כך הרבה שנים במקום הכי נוקשה שיש. אני זוכרת שפעם אחת הוא רצה להביא אלינו הביתה אסירה שקיבלה 24 שעות חופשה, ולא היה לה לאן ללכת. זאת היתה הפעם היחידה שאמרתי לו 'די. יש גבול'".



פיסה של שפיות
רינה הראל: "אני אפשרתי לו לפעמים לחרוג מהמסגרת. היתה למשל אסירת עולם בעייתית, ודווקא לו היה קשר טוב איתה. הוא ביקש אישור להגיע אליה לפגישות אישיות, אחת לשבועיים, ואני אישרתי. למרות שהוא לא בן משפחה ולא עורך דין שלה. האסירה הרגישה שיש מישהו שמקשיב לה ולא שופט אותה. הוא ידע היטב להסתכל על המקום ממנו האסירות באו, כרקע וכקרקע לעברה שלהן. הוא הכיר את הסיפור האישי של כל אחת ואחת מהאסירות שהיו אצלו בחוג. היה איכפת לו מהבנות. הן התייחסו אליו כמו לאבא. נתנו לו המון כבוד, לא רצו לבייש אותו. מבחינתן הוא הביא להן 'פיסה של שפיות'. יש צורך נואש בכלא להתחבר למקומות השפויים. פעם בשבוע, בחוג, הוא נתן לאסירות את התחושה שהן לא בבית סוהר. את העברייניות הכי קשות הוא קיבל בלי לשפוט. קילף מעליהן את הקליפה. הוא העניק המון אהבה, אבל גם קיבל אהבה. באיזשהו שלב אני חושבת שהוא 'התמכר' לעניין". לא היו אסירות שהוא חש שלא בנוח במחיצתן? "מבחינת העברה שביצעו? הוא סיפר לי פעם על אסירה שרצחה את התינוק שלה. היא השתחררה והוא עדיין דאג לה, אבל התוודה בפניי שהיא האסירה היחידה שקשה לו איתה. למרות שהיו אסירות נוספות בחוג שרצחו את הילדים שלהן. איתה, באופן מיוחד, היה לו קשה. ועדיין, אמר: 'בכל זאת, אני לא שופט אף אחת'". ברנע לא הסתפק רק בחוג התקשורת ובהוצאת העיתון. הוא התנדב בבתי סוהר נוספים בגוש מרכז. מפקדים שרצו לממש רעיון או לקדם יוזמה והיו זקוקים לעזרה חיצונית, פנו ליורם. ורד גוטמן חוזרת ואומרת: "שנים הוא התנדב. היה פה לפני כולנו. הוא היה חלק מההוויה שלנו. עד היום קורה שאני יוצאת החוצה, ואני בטוחה שהוא צועד כאן, ברחבה. הוא היה כל כך חי. בשבילי, הוא עדיין חי...". רינה הראל: "הוא היה הראשון שעזר לנו בענייני מחשבים, לפני שנים. בזמנו השגנו מחשב ישן ל'נווה תרצה' והוא הביא לנו תוכנה ללימוד קלדנות בשיטה עיוורת, בשביל האסירות. אלה היו הימים הראשונים של עידן המחשב. הבנות ישבו ולמדו שעות, בתורנות. הוא לא הביא רק דברים של 'פאן', כמו אמנים ומרצים, אלא גם חשב כל הזמן כיצד לתרום דברים בעלי ערך ומשמעות".

התגרה במוות
בתקופה האחרונה התדרדר מצבו הבריאותי של יורם. עתליה מספרת שלפני 32 שנה כבר עבר ניתוח לב פתוח. כל השנים חי בעצם על תרופות, אך זה לא מנע ממנו להסתער על החיים. 'איש שכולו אנרגיה', היא מתארת אותו בחיוך. ליום הולדת 70 ארגן לעצמו צניחה חופשית. ביום הולדת 71 טיפס על מגדל עזריאלי מבחוץ, 'לנקות חלונות', ושנה אחר-כך, חגג 72 בכדור פורח. לדברי עתליה, הוא התגרה במוות. בשנה האחרונה, היא מספרת, התעלף ארבע פעמים. בפעם הרביעית עבר בדיקות והתגלה שיש לו פרפור בלב. אז גם החליטו שכדאי לשים לו קוצב לב, אבל קודם, אמרו, ינסו לבצע דילול דם. "בדיעבד", היא משחזרת, "התרופות שקיבל לדילול הדם הן שהרגו אותו". יורם נפטר ביום רביעי. ביום ראשון, ארבעה ימים קודם לכן, עוד קיים את חוג התקשורת ב'נווה תרצה'. בשנים האחרונות החוג התקיים בימי ראשון, בשעות אחר הצהריים. בעקבות מצבו הבריאותי, היתה תקופה שלא יכול היה לנהוג, ועתליה הסיעה אותו עד בית הסוהר. 'חרק שיניים אבל הגיע לחוג', היא מציינת. דווקא באותו שבוע, חזר לנהוג. נראה היה שהוא מרגיש טוב. "בפגישה של החוג", משחזרת ורד )היא עצמה נכחה בה(, "דיברנו על אסון הכרמל. שתי נשות סגל שלנו - קצינת חינוך, אפרת כהן, וסוהרת, אושרת פינטו, נהרגו שם. יורם היה מלא להט. הוא רצה לסיים את העיתון במהירות. כל הכתבות כבר הגיעו, והוא לא ידע שלא יספיק". ביום שלישי בערב, ביקר ברנע אצל הרופא לביקורת חצי-שנתית. הקרדיולוג פסק שהלב שלו במצב מצוין ושהכול בסדר. למחרת בבוקר, היה לו שטף דם במוח. עתליה מצאה אותו שכוב על הרצפה בבית, מחוסר הכרה. היא הזעיקה אמבולנס. "עשו לו סי-טי ראש", היא מתארת. "ניגש אלי הנוירוכירורג ואמר 'זה מקרה אריק שרון, רק יותר גרוע. נרדים וננשים אותו 24 שעות ואז נראה מה יהיה'". באותו יום, בערב, נפטר יורם ברנע. "זה בא בהפתעה", מודה עתליה, "אבל עם כל הצער והכאב, אני גם שמחה שכך קרה. לא הייתי רוצה לראות אותו צמח או מרותק לכיסא גלגלים. חשבתי כל הזמן 'אצלי זה לא יהיה. אני לא אתן ליורם להיות חסר אונים...'".

אסיר תודה
יורם נקבר בבית העלמין ביישוב חורשים. לבנות החוג ב'נווה תרצה' הודיעו על מותו ביום חמישי. שתיים מהן קיבלו אישור מיוחד להגיע ללוויה. הגיעו ללוויה גם אסירות ותיקות, שכבר השתחררו מהכלא. אחת מהן, אסירה שיורם הקפיד לשמור איתה על קשר גם מחוץ לחומות. "הלכתי איתה יד ביד", נזכרת עתליה, "עד לקבר של יורם. ראיתי אותה מתייפחת ואמרתי לה 'בואי, בואי איתי'". בסך הכול הוציא יורם ברנע עם חוג התקשורת ב'נווה תרצה' 18 גיליונות של העיתון 'נווה תקווה'. הוא פגש מאות אסירות ואסירים ופתח את ליבו לכולם. "נתינה טהורה", מדגישה רינה הראל. "כשהודיעו לי שהוא נפטר, אמרתי לאנשים שהיו איתי במשרד 'השיר שבעיניי הכי מתאים להשמיע בלוויה של יורם הוא איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'. אחר כך הגעתי ללוויה, ואכן זה היה השיר שהושמע".
בגיליון מספר 10 של העיתון, כתב יורם בעצמו. בדרך כלל, גם אם כתב, לא חתם בשמו. הגיליון ההוא היה יוצא מן הכלל. "דווקא כאן", הוא כתב, "במקום הסגור הזה, אני בוחר להשתמש בצירוף מילים שיובן תיכף היטב: 'אסיר תודה'. אני אסיר תודה לכן, חברות יקרות, כי אתן מאפשרות לי להגשים חלום, לברוא יש מאין. היה לי חלום לפני חמש שנים להקים דווקא כאן חוג תקשורת ולהפיק עיתון דווקא איתכן. ידעתי שזה לא קל, לא פשוט, ולדעת אחדים ששמעו על הרעיון – לא אפשרי. אבל ידעתי עוד דבר: ידעתי שיש לכן מה להגיד, שיש לכן מצוקות, מאוויים, תסכולים, רצונות, תקוות, שאיפות, חלומות ותוכניות. ידעתי שאת כל אלה אפשר להביא לידי ביטוי בעיתון, עיתון שיהיה כתוב כולו על ידכן, עיתון שיהיה שלנו - שלכן ושלי". עכשיו, אחרי מותו, משיבות לו בנות החוג ב'נווה תרצה': "גם אנחנו, יורם, אסירות תודה לך.


מאת: נעמה תלם